מתי נדרשת אשה לחזור ולטבול

למענה הלכתי לשאלות בטהרת המשפחה: 052-3003227

כבר הקדמנו, שאשה נטהרת לבעלה כאשר היא טובלת כל גופה, כולל שערותיה, במים בבת אחת.
אם היתה עליה חציצה בעת הטבילה, לא עלתה לה טבילה.
חכמים החמירו שאפילו נמצאה עליה חציצה קטנה ביותר, אם מקפידה עליה, חוצצת ("מיעוט המקפיד"). וכן, אם היתה החציצה על רוב גופה או על רוב מקום שערה, אפילו אינה מקפדת – חוצצת ("רובו שאינו מקפיד"). וכמובן, אם היתה עליה חציצה ברוב גופה או רוב שערה, וגם מקפידה עליה, שחוצצת מן התורה.
לפיכך, כל אשה שטבלה ואחרי טבילתה מצאה חציצה על גופה, חייבת לחזור ולטבול שנית[1].

חשוב לדעת שיש שני גורמים עיקריים המשפיעים על כשרות הטבילה:

• חובת העיון: עיון וחפיפה הינם תנאי הכרחי לכשרות הטבילה, גם אם לא נמצאה חציצה אחר הטבילה.
• מציאת חציצה: נמצאה חציצה על גופה, זהו פגם בטבילה, גם אם עיינה וחפפה כראוי.
  
  

 להלן יפורטו הכללים והמקרים המסתעפים להלכה ולמעשה.

כלל מספר 1 - לא התכוננה כראוי

• לא עיינה או לא חפפה
  אשה שלא עיינה בכל גופה (כמתחייב מדאורייתא), או שלא חפפה אחד ממקומות השיער שבגופה (כמתחייב מתקנת עזרא) ואח"כ טבלה, לא עלתה לה טבילה, אפילו אם לא מצאה כל חציצה אחר הטבילה, ואפילו לנה עם בעלה, צריכה לחזור ולטבול[2].
  

• לא רחצה כל גופה
  אשה שקיימה את החיוב מדאורייתא ומתקנת עזרא, ועיינה בכל גופה וגם חפפה שערותיה, אך לא רחצה את כל גופה במים כמנהג בנות ישראל[3], אם לא מצאה דבר חוצץ על גופה, עלתה לה טבילה[4].
  

• לא שמרה על נקיות בין העיון לבין הטבילה
  גם אם עיינה בכל גופה וחפפה שערותיה, אולם לפני הטבילה נתעסקה בדברים החוצצים ואח"כ טבלה, דינה כאילו לא עיינה, וצריכה לחזור ולטבול[5], כבסעיף א'.

• לא עיינה בבית הסתרים
  אשה שלא עיינה בבית הסתרים וטבלה ולא מצאה עליה דבר חוצץ, עלתה לה טבילה[6], מפני שבית הסתרים "אין דרך לבוא שם דבר החוצץ"[7] או מפני שאם היתה חציצה היא היתה נשארת דבוקה והיתה נמצאת אחר הטבילה[8].

• לא נטלה ציפורניה
  אשה שלא גזרה ציפורן אחת (או יותר) מאצבעות ידיה, לכתחילה תחזור ותטבול (לדעת השולחן ערוך אינה צריכה), ואם לנה עם בעלה, לכולי עלמא לא תחזור ותטבול[9].
  
  

כלל מספר 2 – מצאה חציצה אחר הטבילה[10]

• חציצה שבודאי היתה בשעת הטבילה
  אם לאחר טבילתה מצאה דבר החוצץ, בין על גופה, בין בבית הסתרים, לא עלתה לה טבילה וצריכה לטבול שנית. החציצה האמורה כאן היא כזו שודאי היתה עליה לפני טבילתה[11].
  לדוגמא: אשה שהורידה שער הרגלים בעזרת שעוה, ולאחר טבילתה מצאה שאריות שעוה דבוקות במקום שהיא מקפידה עליו ("מיעוט המקפיד"), חייבת לטבול שנית, מפני ששאריות השעוה ודאי היו לפני הטבילה. כמו כן, אם מצאה שאריות מזון בין שיניה שודאי היו קודם לכן, אע"פ שנקתה ועיינה בגופה ובין שיניה, לא עלתה לה טבילה[12].

• חציצה שלא ודאי שהיתה בעת הטבילה
  הדין שונה כשמצאה לאחר הטבילה חציצה שלא ודאי שהיתה עליה בעת הטבילה.
  למשל: מצאה לכלוך על גופה ואין ידוע האם לא נקתה עצמה כראוי לפני הטבילה או שאולי נדבק בה הלכלוך לאחר הטבילה.
  1. טבילה סמוכה[13] לחפיפה
  אם עיינה וחפפה ורחצה עצמה וסמוך לכך טבלה, תולים שהלכלוך דבק בה לאחר טבילה ועלתה לה טבילתה[14].
  2. טבילה שאינה סמוכה[13] לחפיפה
  אם הטבילה לא היתה סמוכה לעיון ולחפיפה, ולאחר הטבילה נמצא עליה לכלוך החוצץ, לא עלתה לה טבילתה, גם כאשר אין ודאות שהחציצה היתה לפני הטבילה, ואין הבדל אם נמצאה החציצה על גופה או בבית הסתרים[14].
  3. נתעסקה אחר טבילה
  אם הטבילה לא היתה סמוכה לעיון ולחפיפה, ונתעסקה בדבר מה לאחר הטבילה, ואחרי ההתעסקות מצאה חציצה מאותו המין בו התעסקה, עלתה לה טבילה.
  למשל: נתעסקה בבצק מיד אחר הטבילה, ואח"כ מצאה שאריות בצק מתחת לציפורן, תולים שהחציצה באה כתוצאה מההתעסקות בבצק.
  וכן, אם אכלה גזר מיד אחר הטבילה ולאחר מכן מצאה בין שיניה שאריות אוכל שניתן להניח שהן שאריות מהגזר, עלתה לה טבילתה. אולם, אם מצאה בין שיניה שאריות מאכל אחר שודאי אינו גזר, לא עלתה לה טבילתה[15].
  4. חציצה בבית הסתרים, בלא עיון קודם
  למדנו לעיל (כלל 1, סעיף ד), שאם לא עיינה בבית הסתרים ולא מצאה חציצה, עלתה לה טבילתה.
  נחלקו הפוסקים, במקרה שלא עיינה, טבלה, נתעסקה בדבר מה ומצאה חציצה בבית הסתרים:
  דעת השולחן ערוך שגם בכך מקלים בבית הסתרים, ועלתה לה טבילה[16]. דעת הש"ך בשם הרוקח, להחמיר ולהצריכה טבילה נוספת[17]. מאחר וזו מחלוקת, הכריעו הפוסקים, שאם לנה עם בעלה לא תחזור ותטבול. ועיין לקמן בפרק "לנה עם בעלה".
  
  

לנה עם בעלה

בסעיפים דלעיל נזכרו מקרים בהם חציצה מחייבת טבילה חדשה. בכל המקרים הנזכרים, אין הבדל בין מקרה שלנה עם בעלה לבין מקרה שגילתה את החציצה סמוך לטבילה.
יש מספר מקרים בהם הפוסקים מחלקים וקובעים, שאם מצאה את החציצה לפני שלנה עם בעלה תחזור ותטבול, אולם אם כבר לנה עם בעלה, לא תחזור ותטבול.
הנחיה זו של הפוסקים מתייחסת למקרים בהם יש מחלוקת אם עלתה לה טבילה או לא, והואיל ומדובר בחציצה מדרבנן ("מיעוט המקפיד"), בדיעבד, לאחר שלנה עם בעלה, סומכים על המקלים.
להלן המקרים בהם מזכירים הפוסקים חילוק זה:

• שכחה ליטול ציפורן אחת (מחלוקת שולחן ערוך ורמ"א)
  אם יש לכלוך תחת הציפורן, תנהג לפי העקרונות המובאים לעיל בכלל מס' 2.
  אולם, אם אין לכלוך תחתיה, הכרעת השולחן ערוך[18] שהציפורן עצמה אינה חוצצת ועלתה לה טבילתה, אך הרמ"א פוסק שחייבת לחזור ולטבול[19]. הש"ך מביא את דעת המהר"ם מלובלין, שהואיל וטבילה זו אינה אלא חומרא, אם לנה עם בעלה לא תחזור ותטבול[20].
• טבלה עם טבעת רפויה על אצבעה (מחלוקת שולחן ערוך ובית הלל)
  לדעת השולחן ערוך, אשה שטבלה כשהיתה טבעת רפויה על אצבעה, עלתה לה טבילתה[21].
  הבית הלל חולק, וכותב שכשם שטבעת חוצצת בנטילת ידים לסעודה[22], כך גם בטבילה הטבעת חוצצת וצריכה לחזור ולטבול שנית, אולם, אם לנה עם בעלה, לא תחזור ותטבול[21].
• לא עיינה, נתעסקה ומצאה חציצה בבית הסתרים
  לעיל (כלל 2, סעיף ב', מקרה 4) נתבאר, שהפוסקים חלוקים במקרה שאשה לא עיינה בבית הסתרים, ולאחר טבילתה נתעסקה בדבר מה ומצאה מאותו המין בבית הסתרים.
  שיטת השולחן ערוך שעלתה לה טבילה. דעת הש"ך כרוקח, שלא עלתה לה טבילה. הפוסקים הכריעו שתחזור ותטבול, אולם אם לנה עם בעלה ואח"כ מצאה את החציצה בבית הסתרים, עלתה לה הטבילה[23].

[1] כל מקום בשולחן ערוך בסימן קצח בו נאמר במקרה מסוים "חוצץ", משמעותו: לא עלתה לה טבילה וצריכה טבילה שנית.

[2] שולחן ערוך, סימן קצט, סעיף ח.

[3] טור, סימן קצט, סעיף א, בשם הרא"ש.

[4] ש"ך, סימן קצט, ס"ק יז, בשם הב"ח; וכן פסק החכמת אדם (כלל קכ, סעיף ג).

[5] שולחן ערוך, סימן קצט, סעיף יג.

[6] שולחן ערוך, סימן קצח, סעיף כה; סימן קצט, סעיף ט.

[7] ט"ז, סימן קצט, ס"ק יא.

[8] ש"ך, סימן קצח, ס"ק לב.

[9] שולחן ערוך ורמ"א, סימן קצח, סעיף כ; ועיין להלן הערות 19, 20. לעניין ציפורן ברגל, עיין פתחי תשובה, סימן קצח, ס"ק י.

[10] "חציצה" הינה כזו המעכבת טבילה, כמבואר לעיל בפרק "מהי חציצה?".

[11] בסימן קצח מפורטים מקרים רבים בהם השולחן ערוך מגדיר "דבר חוצץ". החציצות המובאות שם הינן כאלו אשר ודאי היו לפני הטבילה, מפני שאם אין וודאות בכך, מתבאר הדין בסימן קצט, סעיף י, בהבדל שבין טבילה סמוך לחפיפה לבין טבילה שאינה סמוכה לחפיפה, כפי שיבואר להלן בסעיף ב.

[12] פוסק הלכה הנתקל בשאלה מעין זו, צריך להביא בחשבון שינוי מצב בין זמן הטבילה לבין זמן מה לאחר מכן. לעיתים, שארית מזון בין השינים נמצאת במקום שהאשה אינה מרגישה בה וממילא אינה מקפידה. יתכן שלאחר הטבילה יצאה אותה שארית מזון ממקומה והאשה חשה בה ומוציאה אותה. אם בעת הטבילה לא הרגישה בה, הרי זה נדון כ"מיעוט שאינו מקפיד" ועלתה לה טבילה. אולם, אם יש חשש שלא ניקתה כראוי מתוך חפזון או מסיבה אחרת, ומצאה חציצה אחר הטבילה, לא עלתה לה טבילה.

[13] הש"ך מכריע שהגדרת "סמוך" היא בשני תנאים: האחד שהטבילה תהיה סמוכה בזמן, בתוך חצי שעה מהחפיפה, ובנוסף, שתהא הטבילה באותה עונה שנעשתה החפיפה, יום או לילה.

"סמוך"=חצי שעה, כמבואר בפסחים (דף צט, עמוד ב), שסוף שעה תשיעית זה "סמוך למנחה", וכן הוא ברמ"א (אורח חיים, סימן תרנב, סעיף ב) ובמשנה ברורה (סימן רלב, ס"ק ז).

[14] שולחן ערוך, סימן קצט, סעיף י.

[15] שולחן ערוך, סימן קצט, סעיף יא.

[16] שולחן ערוך, סימן קצח, סעיף כו; סימן קצט, סעיף יב.

[17] ש"ך, סימן קצח, ס"ק לג' בשם הרוקח; סימן קצט, ס"ק יט.

[18] שולחן ערוך, סימן קצח, סעיף כ.

[19] הש"ך מפרש שהרמ"א (סימן קצח, סעיף כ) חושש לדעת הראב"ד, שציפורן העומדת להקצץ, חוצצת.

[20] ש"ך, שם, ס"ק כה. הש"ך עצמו (בסוף דבריו) כותב שאפילו אם לנה עם בעלה, לכתחילה תחזור ותטבול, ורק במקום שאינה יכולה לחזור ולטבול, עלתה לה טבילה.

[21] שולחן ערוך, סימן קצח, סעיף כג. דברי הבית הלל הובאו גם בפתחי תשובה, שם, ס"ק יג.

[22] שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קסא, סעיף ג.

[23] שולחן ערוך, סימן קצח, סעיף כו; סימן קצט, סעיף יב; ש"ך, סימן קצח, ס"ק לג; שבט הלוי, סימן קצח, סעיף כו, על ש"ך ס"ק לג, ד"ה יש להחמיר.