הרחקות בימי האיסור- חלק א'

למענה הלכתי לשאלות בטהרת המשפחה: 052-3003227

מהות הריחוק

משעה שנאסרה האשה על בעלה, חלות על בני הזוג הרחקות שונות עד שהאשה טובלת ומותרת לבעלה. גם אם עבר זמן רב מאז שפסקה לראות דם אך עדיין לא טבלה - בני הזוג אסורים עד שתטבול האשה במקוה כשר.

התורה אסרה ("לֹא תִקְרַב"[1]) על בני הזוג קיום קשר של ערווה בתשמיש המיטה וכל קירבה גופנית העלולה להביא לכך, כחיבוק, נישוק או נגיעה של חיבה[2].
חכמים הוסיפו הרחקות נוספות כדי להרחיק את האדם מעבירה[3], ועל גבם הוסיפו הראשונים והאחרונים הרחקות וחומרות נוספות, הואיל וראו חז"ל והפוסקים בעקבותם, שבהלכות נדה יש להחמיר ולגזור בדינים מסוימים אף מעבר לשורת הדין[4], על אף שיש הלכות שבהן מקלים יותר בין איש לאשתו לעומת סתם אשה האסורה על אדם מדיני עריות.

חשוב מאוד להכיר את יסודות הגדרים ומקורם, מן התורה ומדברי חכמים, מהראשונים ומאחרונים, בכדי לדעת היכן וכיצד ניתן להקל במצבים השונים, ועל מנת שלא להחמיר או להקל יתר על המידה[5].

ההרחקות האסורות:

בשיעור "הרחקות בימי האיסור - המשך (2)" יובאו דיני הרחקות בשעת מחלה.

א. קלות ראש וקירבה יתירה

התנהגות של קלות ראש יתירה בין איש לאשתו אסורה, שמא ימשכו לדבר עבירה ממש[6].
קשה להגדיר באופן מדויק מהי קלות הראש שאסרו חכמים, וכל זוג צריך להגדיר ולקבוע לעצמו את הגדרים והגבולות של המותר והאסור, כדי להמנע מאווירה שאינה ראויה.
בנוסף, בימים אלו צריכים בני הזוג להימנע מדיבורים המרגילים לערווה ולא לעסוק בעניינים השייכים לנושאי צניעות ולתשמיש.
כמובן שאין הכוונה שבימים אלו לא ידבר האיש עם אשתו כלל. אדרבה, דוקא בתקופה זו של ריחוק גופני, נדרש הבעל לבטא את אהבתו לאשתו בדברים ולנהוג בחיבה ובשמחה, אך התנהגותם צריכה למצוא את האיזון שבין הבעת האהבה לבין גילויי חיבה במעשה. מותר וצריך להחמיא ולבטא אהבה, אך לא בקלות ראש אלא באמירה מכוונת.

דוגמאות לקירבה אסורה[7] הנזכרות בפוסקים:

• הרחת בשמים שעליה[8].
• נפנוף במניפה על פניה.
• הדלקת סיגריה שבפיו ממצית שמחזיקה האשה[9] (ולהיפך).
  
  

אולם, נתינת מתנה - מותרת[10].

טיול

אף שמותר לאיש להתייחד עם אשתו האסורה עליו[11], בכל זאת, טוב להחמיר שלא לטייל ולהתבודד לבדם בימים אלו, הואיל והדבר מביא לקירוב ולחיבה ועלול לגרום להרהור עבירה[12].
הטיול האסור הוא "לגנות ופרדסים", כלומר: טיול ללא יעד שאליו צריך להגיע.
לכן, אם קובעים יעד סופי ובדרך אל היעד מטיילים, אין בכך איסור.
לדוגמא: מסלול המפל הלבן או המפל השחור שברמת הגולן, מותר לצאת אל המסלול מהישוב אבני איתן ולקבוע שהמטרה היא להגיע אל הישוב אליעד. אולם, אם יוצאים מהישוב אבני איתן והמסלול חוזר לנקודת היציאה (כמו במסלול אל המפל השחור), זה מוגדר כטיול "לגנות ופרדסים" ואסור.
כמו כן, אם קובעים נקודת יעד באמצע המסלול שאליה רוצים להגיע, מותר.

ההתנהגות במהלך הטיול היא כבכל יום, להזהר מנגיעה, ממסירה ישירה מיד ליד וכו'. אם בן הזוג צריך סיוע בעליה וכדומה, אפשר להחזיק בשני צידי מקל או בגד ולסייע במשיכה[13].

ב. דיני ערווה[14]

הסתכלות במקומות מכוסים

מותר לבעל להסתכל על אשתו בעת נידותה בהיותה לבושה אף אם נהנה בראייתה, אולם, אסור לבעל להתבונן במקומות גלויים אשר בדרך כלל מכוסים, שמא יבוא לידי מכשול והרהור[15]. כאשר רוצה אשתו להתלבש בחדר - יצא או יסתובב ויפנה גבו אליה. עיקר האיסור הוא בהסתכלות שמשמעותה התבוננות, ולא בראיה בעלמא או במבט חטוף בדרך אגב שאי אפשר להימנע מהם[16].
בזמנים שבהם רגילה האשה לגלות חלק מהמקומות המכוסים בדרך כלל (למשל, בתקופת הנקה), נחשב הדבר כמקום המגולה שיכול הבעל להסתכל בו, ואעפ"כ, כדאי להמנע מהתבוננות על אשתו בשעה שאינה לבושה בצניעות, כדי שלא יבוא לידי הרהור ומכשול.
במקרה הצורך (לדוגמא: לבדיקה רפואית, בחדר הלידה או כהכנה לטבילה וכדומה), יש לשאול שאלת חכם כיצד לנהוג[17].

כיסוי הראש

עיקר חיוב כיסוי הראש לאשה הוא ביציאתה לשוק[18]. למרות זאת, נתקבל מנהג ישראל לכסות ראשן גם בתוך הבית, ומידה טובה ומבורכת היא לכסות את הראש אפילו בשעת השינה (בכיסוי נוח ועדין)[19]. דין זה נכון בין בזמני האיסור ובין בזמני ההיתר[20].
גם בעת טהרתה, אין לומר דבר שבקדושה אל מול טפח מגולה, ואפילו באשתו[21]. לכן, אין ללמוד בדיבור, לברך או להתפלל אל מול ראשה המגולה (אפילו בשיעור של טפח) של אשתו או של אשה נשואה (אם לומד בהרהור או בקריאה בעיניים, מותר[22]). אם השיער מגולה בשיעור הקטן מטפח, מותר[23]. היתר זה הוא למי שלומד או מתפלל בפני שיער מגולה, ואין בכך היתר לאשה לחשוף את שערה, גם בפחות מטפח.

קול באשה ערווה

חכמים גזרו וקבעו, שגם משמיעת קול זמר עלולים לבוא להרהורי עבירה[24]. לכן, אסור לגבר לשמוע קול שירה של אשה זרה.
לבעל הרגיל בקולה של אשתו, מותר לשמוע אותה שרה, אפילו בעת איסורה. מסתבר, שאם שרה שירת סולו, גם לבעלה אסור לשמוע, אך ביומיום או בשולחן שבת מותר[25].
מותר ללמוד דברי תורה בעיון עיניים בלבד, ללא דיבור, גם בשעה שנשמע קול זמר אשה[22].

לבוש וביגוד

מותר לאשה ללבוש בגדים נאים ולהתייפות בפני בעלה, גם בימי האיסור, כדי שלא תתגנה עליו[26]. מאידך, יש להימנע מענידת תכשיטים מיוחדים או משימוש בבשמים מיוחדים המעוררים הרהורים אסורים.

בפוסקים מובא שראוי לאשה לייחד בגדים מיוחדים לימי נידותה, כתזכורת עבורה ועבור בעלה שהם אסורים[27]. בעקרון, דברי חכמים יפים לכל הדורות, אך בימינו, נשים מחליפות בגדים בתדירות גבוהה וקשה לייחד בגדים שישמשו אותה אך ורק לזמני האיסור. לכן, עדיף שבני הזוג יקבעו לעצמם סימן מוסכם בבגדיה של האשה או בלבישת פריט לבוש ידוע (כסיכה, סרט וכיו"ב), בעיקר לימי האיסור הראשונים, עד שיתרגלו ויזכרו שהם אסורים ולא יכשלו בשמירת ההרחקות[28]. התזכורת והסימן צריכים להיות עבור שניהם בלבד, ואין צורך שיהיה הדבר ניכר כלפי חוץ[29].
רצוי שבגדים אלו יהיו הבגדים הפחות יפים שלה, אך לא מכוערים, בכדי שלא תתגנה על בעלה. לבישת בגדים אלו הם בבחינת אמירתה ש"אסורה אני", וע"כ אין לה ללובשם עד שתהיה בטוחה שהיא אסורה, מפני שכשלובשת אותם בזמן שמותרת, יתכן שתאסר על בעלה בשל כך[30].

[1] "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ" (ויקרא, פרק יח, פסוק יט).

[2] לדעת הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה, פרק כא, הלכה א, ספר המצוות, לא תעשה, מצווה שנג) כל קירוב בשר נאסר ("כגון: חיבוק ונשיקה והדומה להם מן הפעולות הזרות").
הרמב"ן (השגות לספר המצוות, שם) חולק על כך, ולדעתו התורה אסרה רק את הביאה עצמה, ואילו שאר גילוי חיבה נאסרו מדרבנן, כדי להרחיק את האדם מן העבירה.

[3] ההרחקות שהוסיפו חכמים נובעות מהחששות: שמא יבוא האדם לידי תשמיש המיטה (רמב"ן, לעיל הערה 2); שמא יעבור על "לֹא תִקְרְבוּ" (ואסרו (שבת, דף יג, עמוד א) אפילו על שכיבה במיטה אחת כשהוא בבגדו והיא בבגדה); שמא יבוא לידי הרהור ("כל המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה" (נדה, דף יג, עמוד ב), ואסרו אפילו על האיש לשבת על מיטת אשתו).

[4] ש"ך, סימן קצח, ס"ק לו: "דבכמה וכמה דברים מחמירים לעניין נדה שלא מן הדין, ואפילו בדיעבד".

[5] וככלל, כפי שנכתב בשו"ת תרומת הדשן (חלק א, סימן רנא - בעניין הרחבת איסור ישיבה על ספסל אחד): "נראה דאין לדמות להוראה זו [ולהחמיר במקרים דומים], אלא מילתא דדמיא לה לגמרי, שאין בה סברא לחלק", ולדידן אין לנו אלא את דברי הראשונים כפי שכתבו לאסור, בלא להרחיב מעבר לכך.

[6] שולחן ערוך, סימן קצה, סעיף א; וכלשון המשנה באבות (פרק ג, משנה יג): "שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה".

[7] כרתי ופלתי (תפארת ישראל על הלכות נדה, סימן קצה, ס"ק א): "אין איסור בקירוב דעת, אלא רק קירוב דעת המביא לידי גילוי ערוה, ולא תוסיפו פן תגרעו ח"ו".

[8] פתחי תשובה, סימן קצה, ס"ק א.

[9] דוגמאות אלו ואחרות הובאו בספרי האחרונים: מניפה, סיגריה – טהרת הבית, סימן יב, סעיף ט (סיגריה) וסעיף יא (מניפה); דרכי טהרה, פרק ה, סעיף יא; ומקור הדברים בבן איש חי (שנה שניה, פרשת צו, אות כב). מתנה – טהרת הבית, שם, סעיף יג; שבט הלוי, סימן קצה, סעיף ב, אות ד.

[10] שבט הלוי, סימן קצה, סעיף ב, אות ד; אך העיר שם "כי מתנה מיוחדת לקירוב לבבות - כמתנה קודם יום הטבילה ממש - פשוט דאסור, ויש לדעת לפי העניין אימתי אסור כהאי גוונא", וכך פסק גם טהרת הבית (סימן יב, סעיף יג).

[11] שולחן ערוך, סימן קצה, סעיף א.

[12] רמ"א, סימן קצה, סעיף ה: "לא ילך עם אשתו בעגלה אחת או בספינה אחת אם הולך רק דרך טיול לגנות ופרדסים וכיוצא בזה, אבל אם הולך מעיר לעיר לצרכיו מותר, אף על פי שהוא ואשתו הם לבדן". ובערוך השולחן (יורה דעה, סימן קצה, סעיף כ) מבאר: "דכשנוסעים לטיול יש קירוב דעת הרבה וחיישינן לתקלה".

דין זה מובא בהלכה בהקשר לדיני ישיבה על ספסל אחד, ויבואר להלן.

[13] ואינו נחשב כנגיעה או כהעברה מיד ליד, כפי שיבואר להלן. לעניין שתיה מבקבוק אחד, עיין להלן בשיעור "הרחקות בימי האיסור - המשך (2)", בסעיף ט - אכילה מקערה אחת.

[14] "אמר רבי יצחק: טפח באשה ערוה. למאי? אילימא לאסתכולי בה - והא אמר רב ששת: למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים? לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף. אלא: באשתו ולקריאת שמע [אם טפח מגולה בה - לא יקרא קריאת שמע כנגדה (רש"י)]. אמר רב חסדא: שוק באשה ערוה [להסתכל, וכן באשתו לקריאת שמע (רש"י)], שנאמר "גַּלִּי שׁוֹק עִבְרִי נְהָרוֹת" וכתיב "תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ גַּם תֵּרָאֶה חֶרְפָּתֵךְ". אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר "כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה" [מדמשבח לה קרא בגווה, שמע מינה: תאוה היא (רש"י)]. אמר רב ששת: שער באשה ערוה, שנאמר "שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים" (ברכות, דף כד, עמוד א).

[15] נדרים, דף כ, עמוד א: "כל המסתכל בנשים סופו בא לידי עבירה, וכל המסתכל בעקבה של אשה הווין לו בנים שאינן מהוגנין... ובאשתו נדה". שולחן ערוך, סימן קצה, סעיף ז: "לא יסתכל אפילו בעקבה ולא במקומות המכוסים שבה (אבל מותר להסתכל בה במקומות הגלויים, אע"פ שנהנה מראייתה)". ובטעם הדבר כתב הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה, פרק כא, הלכה ד): "ומותר לאדם להביט באשתו כשהיא נדה... ואע"פ שיש לו הנאת לב ממנה בראיה, הואיל והיא מותרת לו לאחר זמן אינו בא בזה לדבר מכשול".

[16] שבט הלוי, סימן קצה, סעיף ז, אות ג: "גדר הסתכלות מרובה - עיקרו משום ההתבוננות ולא תליא בריבוי זמן, והחכם נוהג בשמאל דוחה וימין מקרבת בעניינים אלו. ומשמע דשרי מדינא אפילו הסתכלות שמשמעה התבוננות יותר מראיה... דאילו ראיה בעלמא ודאי אי אפשר להימנע לגמרי, אלא קמ"ל דאפילו להסתכל שרי. אמנם, הרי בש"ך כתב דכיון שמותרת לאחר זמן אינו בא לידי מכשול, וא"כ לפעמים כשיודע שהההסתכלות גורמת הרהורים הרי אסור משום "ולא תתורו וכו'" ומשום "ונשמרת מכל דבר רע" [שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה (עבודה זרה, דף כ, עמוד ב)]""; ובטהרת הבית, סימן יב, סעיף כו: "אין לאסור אלא כמסתכל ומתבונן בה בכוונה כדי ליהנות מראייתו, אבל ראיה בעלמא מותרת".

[17] הט"ז (סימן קצח, ס"ק יד) הביא מעשה על מהר"ח ועל השר מקוצי שהיו בודקים את נשותיהם לפני הטבילה. וכן מובא בפתחי תשובה (סימן קצח, ס"ק ח) בשם הנודע ביהודה.
ביחס לשהות הבעל בחדר הלידה: מבחינה הלכתית, אם מקפיד הבעל לעמוד כשראשו לכיוון ראש היולדת, אין בכך בעיה, מפני שאינו רואה את המקומות הצנועים. לכן, אם זהו רצונה של אשתו, מותר. וכך כתב באגרות משה (יורה דעה, חלק ב, סימן עה) ובטהרת הבית (סימן יב, סעיף כח). יש מהפוסקים שהמליצו להימנע מכך מחשש שיבוא להסתכלות ולהרהור (שבט הלוי, סימן קצה, סעיף ז, אות ג).

[18] שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כא, סעיף ב; בית שמואל, שם, ס"ק ה.

[19] יומא, דף מז, עמוד ב: "שבעה בנים היו לה לקמחית, וכולן שמשו בכהונה גדולה. אמרו לה חכמים: מה עשית שזכית לכך? אמרה להם: מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי. אמרו לה: הרבה עשו כן ולא הועילו". זוהר, פרשת נשא, סוף דף קכה, עמוד ב: "ואתתא דאפיק משערא דרישה לבר לאתתקנא ביה, גרים מסכנותא לביתא [ואשה המוציאה משער ראשה החוצה להתייפות בו, גורמת עניות לביתה]... בגין כך, בעי אתתא דאפילו טסירי ביתא לא יחמון שערא חד מרישא, כל שכן לבר [לכן, צריכה אשה שאפילו קורות ביתה לא יראו שערה אחת מראשה, וכל שכן מחוץ לביתה]". וכך נקט בדרכי טהרה (פרק ה, סעיף סא).

[20] באגרות משה (יורה דעה, חלק ב, סימן עה) מתיר ביחס לנשים "שאין מחמירות לעשות כקמחית אלא כפי חיובה, שבביתה כשליכא שם אינשי אחריני אינה מכסה שערותיה, שהבעל רגיל בהו תמיד, הוא טעם גדול שאין לאסור עליו [-גם בזמן שאשתו נדה]... ומ"מ, כל המחמיר בעניינים אלו משובח, ואם אפשר באופן טוב ושלום היה טוב להחמיר".

[21] שולחן ערוך (אורח חיים, סימן עה, סעיפים א-ב): "טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסותו, אפילו היא אשתו, אסור לקרות קריאת שמע כנגדה... שער של אשה שדרכה לכסותו אסור לקרות כנגדו. הגה: אפילו אשתו".

[22] שבת, דף קנ, עמוד א: "כתיב: "מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר" - דיבור אסור, הרהור מותר", ומבאר כך רש"י (שם, ד"ה ההיא) בפסוק "וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר" - "מיירי דאסור בשעת הדיבור ולא בשעת הרהור, כגון להסתכל בערווה". וביחס למרחץ כותב הרמ"א (אורח חיים, סימן פד): "ומותר להרהר שם בדברי תורה", ומבאר המשנה ברורה (שם, ס"ק ה): "ואפילו נגד אנשים ערומים, דהרהור נגד ערוה - אין איסור".

[23] יש מקרים בהם אסור לומר דבר שבקדושה גם בפני פחות מטפח מגולה, כמובא ברמ"א (אורח חיים, סימן עה, סעיף א) ובמשנה ברורה (שם, ס"ק ז).

[24] שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כא, סעיף א: "ואסור לשמוע קול ערוה".

[25] שו"ת באר שבע, קונטרס באר מים חיים, אות ג: "ראוי ונכון לכל אשה כשרה יראה, שלא תשמיע קול שיר בזמירות של שבת ולא בשום דבר ושום זמן, כל זמן שמסיבה עם איש שהיא ערוה עליו (ר"ל: איש זר, לאפוקי בעלה וכה"ג), והיא מצווה הבאה בעבירה... רק שפתיה יהיו נעות וקולה לא ישמע כלל".

[26] שולחן ערוך, סימן קצה, סעיף ט.

[27] שולחן ערוך, סימן קצה, סעיף ח. המקור לכך הוא מדין נאמנות אשה לבעלה (כתובות, דף עב, עמוד א) באמירתה "טהורה אני", וב"הוחזקה נדה בשכנותיה [שראוה לובשת בגדי נידות – רש"י], בעלה לוקה עליה משום נדה".

[28] טהרת הבית, סימן יב, סוף ס"ק לא: "שלא נזהרים כעת לייחד בגדים לימי נדותה, יש לומר שמכיון שגם הפוסקים לא פסקו כן בסכינא חריפא דרך חיוב, אלא שראוי לעשות כן, משמע שאין זה מן הדין".

[29] אף שמלשון הגמרא משמע ששכנותיה היו יודעות שהיא נדה על פי בגדיה (כתובות, דף עב, עמוד א), כיום ראוי שתייחד האשה בגד כלשהו לימי הנידות; ואין צורך בשינוי בכל הבגדים אלא די בשינוי של בגד אחד ממה שלובשת (טהרת הבית, סימן יב, ס"ק לא); ואין צורך שיהא הדבר ניכר לשכנים (שבט הלוי, סימן קפה, סעיף ב, אות ג).

[30] שולחן ערוך, סימן קפ"ה, סעיף ג.