שותפות במשימות הבית

שאלה

שלום כבוד הרב,

משפחתנו גדלה ב"ה, ולא מזמן נולד ילדינו החמישי. אני לא עובדת, וכל היום אני בבית עם הילדים כשהגדולה שלנו בת תשע. מצד אחד אני מרגישה קצת מנוצלת, כל עול הבית עלי (למרות שבעלי עוזר כשהוא פנוי). מאידך, כשאני דורשת מהגדולים לעזור, אני מרגישה כמו שוטר. לפעמים אני מרחמת עליהם על כך שאני שוללת את החופש שלהם. איך עושים שלום במחשבות?

תשובה

הבית וכל העבודות הרבות של אחזקתו, טיפוחו וניהולו אינו הקניין הפרטי של עקרת הבית. אמת, חכמים מלמדים אותנו: "אמר ר' יוסי: מימי לא קראתי לאשתי אשתי, אלא לאשתי ביתי" (שבת קי"ח), אולם הכוונה היא בעיקר כלפי הבעל הצריך לראות את הבית כממלכה של האישה. היא אכן האחראית על ניהולו, ולכן כל החלטה של הבעל ביחס לבית חייבת לעבור כהצעה לאשתו, והיא תחליט אם לקבל את הצעת הבעל אם לאו.

מלבד נקודה זו, יש לדעת כי כל בני הבית הם חלק בלתי נפרד ממנו, והבית הוא חלק בלתי נפרד מהם. הרי כל בני הבית נהנים ממנו, כולם נהנים מהנקיון, הבישולים, הכביסות ושאר הנושאים שהאם מופקדת עליהם, וברור שהם שותפים גם בחובות. אך זה רק צד אחד המצביע על מחויבות בני המשפחה, מתוך היותם משתמשים בשירותי הבית. בנוסף לזאת, בית הוא מהות של חיבור המשפחה, כעין מטריה המאגדת בתוכה את בני הבית, והופכת אותם לבעלי מטרות דומות המקשרת איש לרעהו בקשר חם של אהבה ואחווה.

אנו כהורים חייבים לתת לילדינו את תחושת השייכות והשותפות בבית, וממילא גם את הנשיאה בעול. לעיתים אנו רואים את התמונה באופן מעוות, ונדמה לנו כי הטלת מטלות על ילדינו היא להם לטורח שאינם מעוניינים בו. אם נשנה את גישתנו לכך, יגרור הדבר שינוי יחס גם מצד הילדים.

בעניין אחר, כיבוד הורים אומרים לנו חכמינו: "יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם, ויש מטחינו בריחיים ומביאו לחיי העולם הבא" (קידושין ל"א). אומנם, רש"י ותוספות שם מפרשים על פי הירושלמי שמדובר בבן העובד לפרנסתו בריחיים, ובאו לקחת את אביו לעבודת המלך, אמר הבן לאביו: טחון אתה בריחיים ואני אצא במקומך לעבודת המלך. אולם, בפירוש ראשון מפרש רש"י שהבן מראה לאביו שאינם יכולים להתפרנס ללא עזרת האב, ובכך מביאו לחיי העולם הבא. אם נחזור לעניין הטלת אחריות על אחד מבני המשפחה, הופכת אותו לשותף ונותנת לו סיפוק ושמחה.

לכן, ודאי ראוי ונכון לחבר את הילדים ולחלק להם תפקידים. כמובן, כל אחד לפי גילו ולפי יכולתו. כאשר אנו ההורים בטוחים שהדבר הוא לטובתם ומטילים עליהם את העבודה בשמחה, אז גם הם יקבלו את הדבר באופן זה, ואף יראו בכך כבוד ואמון כאשר אנו סומכים עליהם ורואים בהם חלק אורגני מהבית.

הרגשתך כאילו את שוללת מהם את החופש ומשעבדת אותם היא הרגשה שבטעות יסודה, ואם היא תמשך ודאי יגיבו הילדים בהתאם וישתדלו להתחמק מכל עול. אולם כאמור, אם תשני את גישתך ותדעי בוודאות שדרך החינוך הנכונה והטובה היא להטיל עליהם תפקידים, מתוך שותפות ולא מתוך שיעבוד, תראי כיצד הם מצטרפים ומסייעים בשמחה.