הרחקות בימי האיסור - חלק ג'

למענה הלכתי לשאלות בטהרת המשפחה: 052-3003227

ז. ישיבה על מושב אחד

אסור לבני הזוג לשבת יחד על מושב (ספסל, ספה וכדומה) שאינו מקובע ויכול לנוע, ותנועת אחד מבני הזוג תורגש על ידי השני[1]. בשעת הצורך, כשנאלצים לשבת על מושב אחד, יש להניח הפרדה כלשהי שתחצוץ ביניהם (ספר או תיק, למשל), על מנת שלא יגעו זה בזו[2].
גם כשהמושב מקובע או כבד ולא יזוז בתנועת אחד מהם, צריכים בני הזוג להיזהר שלא יגעו זה בזה ובמידת הצורך יש להניח הפרדה כלשהי ביניהם.
לכתחילה, אין לשבת יחד על ספה אחת, גם כזו הבנויה מכריות נפרדות אשר מונחות על בסיס אחד. בשעת הצורך, אפשר להקל כאשר כל אחד יושב על כרית נפרדת ונזהרים מלגעת האחד בשני[3].
מותר לשבת ברכב שבו כל אחד יושב במושב בפני עצמו, גם אם הרכב כולו זז ומתנענע, מאחר שהנדנוד הוא מחמת דבר אחר ולא נגרם על ידי אחד מבני הזוג[3].

ח. אכילה ליד שולחן אחד

אסור לבני הזוג לאכול יחד על שולחן אחד מחשש לקרוב דעת ולהרגל עבירה[4].
אולם, אם עושים ביניהם שינוי או היכר, רשאים בני הזוג לאכול יחדיו[5].
סימן ההיכר או השינוי יכולים להיות בדרכים שונות:

• הנחת חפץ שלא רגילים להניחו על השולחן (כמו: טבעת או עט), גם אם משתמשים בו בשעת האכילה.
• הנחת חפץ שרגילים להניחו על השולחן (כמו: קנקן או סלסלה ללחם) בתנאי שלא ישתמשו בו בעת האכילה.
• שינוי מקומות הישיבה הקבועים (די בכך שאחד מבני הזוג ישנה את מקומו).
• אחד מבני הזוג יאכל על מגש או מפה אחרת (בתנאי שלא נוהגים כך בימי ההיתר).
  
  

כאשר סביב השולחן יושבים אנשים נוספים או ילדים שבני הזוג נמנעים מלנהוג בפניהם במעשי חיבה, אין צורך בהיכר או בשינוי[6].

ט. אכילה מקערה אחת

אסור לבני הזוג לאכול יחד ישירות מתוך קערה או צלחת אחת, אלא כל אחד צריך להניח מן המאכל בצלחת האישית שלפניו וממנה לאכול[7]. האיסור מתקיים גם כשנזהרים שלא לגעת זה בזה בשעת האכילה, הואיל והישיבה והאכילה המשותפות יש בהן משום חיבה וקירוב דעת בצורה מיוחדת.
לדוגמא: סלט, דג או בשר שמקובל להניח לכל אחד בצלחתו האישית, אסור לאוכלו במשותף (גם לא בשני מזלגות) מתוך הקערה המרכזית ישירות לפי האוכל.
כמו כן, אבטיח, מלון, פיצוחים וכדומה, הנאכלים בצורה ישירה גם מתוך הצלחת המרכזית, יש להניחם בצלחת האישית או להניחם על גבי השולחן לפני האוכל או, לפחות, לקחת חופן מהם בכף היד, ולאכול משם ולא מהצלחת המרכזית.
אפשר למרוח ממרח מתוך אריזה אחת, הואיל וכל אחד מורח פרוסה לעצמו וממנה אוכל, אבל אסור "לנגב" חומוס מצלחת משותפת.
כשאוכלים בעמידה במזנון או בבר, אפשר לאכול יחד, ישירות לפה, מתוך קערות ההגשה המרכזיות שכולם אוכלים מתוכן[8].
בעל ואשתו המטיילים לבדם, לכתחילה ראוי שיקחו עמהם שני בקבוקי שתיה. רצוי שישתה כל אחד מבקבוקו, אולם אם התערבו הבקבוקים, אפשר לשתות מכל בקבוק ואין בכך "שאריות" ממזון אשתו.
כאמור, לכתחילה, לא ישתה מבקבוק ששתתה אשתו מיד אחריה. אולם, בדיעבד, כשאין ברשותם אלא בקבוק אחד, רשאים לשתות ממנו שניהם[9].

י. אכילת שאריות מאכל

אסור לבעל לאכול או לשתות בפני אשתו, שאריות ממה שאכלה או ששתתה[10]. אם טעמה האשה מצלחת מרכזית או מתבשיל, השאר אינו מוגדר כשאריות ממאכלה. רק הנותר בצלחת האישית שלה או בכוסה, אסור לבעלה[11].
לאשה אין הגבלה באכילת השאריות מבעלה (אפילו בפניו)[12]. לדוגמא: מותר לאשה לשתות מכוס הקידוש של בעלה, אך לאחר מכן אסור לבעל לחזור ולשתות מהגביע.
במצבים מסוימים, שאין בהם קרוב דעת, מותר לבעל לאכול משאריות מאכלה של האשה[13]. לדוגמא:

• כשהמאכל או המשקה הועברו לכלי אחר, גם אם הוחזרו אח"כ לכלי הראשון.
• כשאדם אחר (ילד, למשל) כבר אכל או שתה מהשאריות הללו לפני הבעל.
• כשהבעל לא יודע שאלו שאריות של אשתו. האשה אינה צריכה להודיעו.
• כשהאשה לא נמצאת במקום, גם כאשר חוזרת אחר כך.
  
  

יא. הכנת אוכל והגשתו

חכמים ראו במזיגת היין לבן הזוג מעשה של חיבה וקירבה יתירה שיש להימנע ממנו בזמני האיסור[14]. לכן, כשמזיגת היין נעשית בפניו של בן הזוג[15], היא צריכה להיעשות בדרך של שינוי, כתזכורת עבור בני הזוג שהם אסורים.
האיסור חל על שני בני הזוג[16], הן על האשה המוזגת ומגישה לבעלה והן על הבעל המוזג ומגיש לאשתו.

"מזיגת יין" שנאסרה, פירושה: מזיגת מים לתוך היין החריף, כדי להכינו ולהכשירו לשתיה, וכן, הגשת כוס היין לבן הזוג.
הפוסקים דנים בפעולות נוספות בהכנת ובהגשת המזון[17]:

• מזיגה המקובלת כיום, בשפיכת יין אל כוסו של בן הזוג.
• שפיכת שאר משקים לכוסו של בן הזוג, וכן נתינת מאכל לצלחת בן הזוג.
• הנחת שאר משקים או תבשיל בפני בן הזוג.
  
  

רוב הפוסקים אוסרים גם פעולות אלו[18], אולם יש המתירים[19].

למעשה, ראוי להימנע מכל עיסוק בצלחתו או בכוסו של בן הזוג, הן בהנחתו בצלחת או במזיגתו לכוס, והן בהגשתו אל השולחן[20].
כיצד יעשו?
הכנת המאכל והנחתו בצלחת לא תעשה בפני בן הזוג.
הגשת הכלי לשולחן תעשה בשונה מהרגיל (להניח את הכלי רחוק במעט או ביד השניה) או שלא בפני בן הזוג.
כשהמזיגה איננה מכוונת ומיועדת דוקא עבור בן הזוג אלא מוזגים ומגישים לכלל הסועדים בלי הבחנה, אין בכך ביטוי של חיבה מיוחדת המופנית כלפי בן הזוג ומותר למזוג כרגיל.

לדוגמא: מזיגת היין לגביע הקידוש נעשית עבור הבעל. אם מוזג אחרי הקידוש לכוס של אשתו, יעשה זאת שלא בפניה, כשאינה מסתכלת על מעשיו. אם מוזג למספר כוסות עבור כמה מן המסובים, גם אם יודע שאחת הכוסות תגיע אל אשתו, אין בכך בעיה.
כשמעביר את הכוס לאשתו, אם אין מישהו אחר שמעביר לה, יש להניח את הכוס בריחוק מסוים או להגישה בשינוי, ביד השניה.

יב. יציקת מים

אסור לאיש או לאישה ליצוק מים על בן הזוג לצורך רחיצה[21], הואיל ויש בכך חיבה וקירוב דעת רב[22].

יש המתירים[23] למלא את האמבטיה או להגיש לבן הזוג כלי מים לצורך רחצה, ויש האוסרים זאת[24] כשהדבר נעשה בפני בן הזוג.
הגשת כלי מים לצורך מצוה, כנטילת ידים או מים אחרונים מותרת[25].

בשעת מחלה

כשאחד מבני הזוג חולה בזמני האיסור והוא נצרך לסיועו של בן הזוג השני, הקלו חכמים בהתאם למצבו של החולה לבצע פעולות אשר בדרך כלל אסורות על בן הזוג, כדלהלן:
כאשר האשה חולה יש חשש שמא מתוך הקירבה והמגע באשתו בזמן האיסור, יבוא הבעל הבריא לידי דבר עבירה עם אשתו. בשל כך, יש לעשות מאמץ ולהיעזר במישהי שתטפל באשה החולה. אם לא נמצאה אחת שכזו, יכול האיש לטפל באשתו במשנה זהירות בלי לגעת בה בנגיעה ישירה. כשאין אפשרות אחרת, למשל, אשה חולה הצריכה סיוע לרדת ממטתה או מרכב, מותר לבעלה לתת לה תמיכה, ובלבד שהנגיעה תהיה לשם סיוע ולא מתוך חיבה[26].
כאשר האיש חולה החשש קטן יותר, ואם צריך עזרה ואין אדם אחר שיכול לסייע לו, מותר לאשתו לטפל בו. גם במצב זה ראוי שתזהר האשה ממגע ישיר במידת האפשר, ותמנע כפי יכולתה מרחיצת גופו והצעת המיטה בפני בעלה[27].
גם אם בן הזוג הבריא הוא רופא, יש לפעול באותו אופן, אלא אם כן יש בכך צורך ותועלת רפואית[28].
כאשר מדובר במצב רפואי שימשך לזמן ארוך או כשההוצאה הכספית לסיוע מקשה על בני הזוג, יש לשאול שאלת חכם כיצד לנהוג.

השלמות

במהלך ימי הראיה, יכולה האשה להתפלל ולברך כהרגלה ולהכנס לבית הכנסת[29], אך ראוי שלא תסתכל בספר התורה בשעה שמגביהים אותו[30].
כמו כן, תימנע מלהיכנס לבית העלמין עד שתטבול, ולפחות בזמן ראייתה[31]. בשעת הצורך, כשתגרם לה עוגמת נפש או בושה אם לא תכנס, יכולה להקל אפילו בימי הראיה עצמם[32].

[1] רמ"א, סימן קצה, סעיף ה. וכן בבן איש חי (שנה שניה, פרשת צו, אות כג) ובדרכי טהרה (פרק ה, סעיף נב). לעומתם, בטהרת הבית (סימן יב, סעיף כ) לא החמיר בכך לספרדים, בעקבות דברי הבית יוסף שהקל בכך.

[2] נחלקו הפוסקים בטעמו של האיסור הישיבה יחד: לט"ז (סימן קצה, ס"ק ו) החשש בישיבה על ספסל מתנדנד הוא מטעם הרהור, ולפיכך, בעת הצורך תקפיד האשה לשבת ראשונה, כדי שהנדנוד יבוא מהבעל (דרכי טהרה, פרק ה, סעיף מט); ואילו לש"ך (נקודות הכסף על הט"ז, סימן קצה, ס"ק ו) אין חשש הרהור בישיבה יחד, והחשש בספסל המתנדנד הוא מחשש לנגיעה, ויכולים להניח דבר חוצץ ביניהם כדי שלא יגעו זה בזו (שבט הלוי, סימן קצה, סעיף ה, ט"ז, ס"ק ו).

[3] שבט הלוי, סימן קצה, סעיף ה, ט"ז, ס"ק ו. וכנ"ל (בהערה 1), יש המקלים לגמרי בדינים אלו.

[4] משנה (שבת, דף יא עמוד א): "לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה".

[5] שולחן ערוך, סימן קצה, סעיף ג. גדרי השינוי מבוססים על האיסור להעלות בשר וחלב על שולחן אחד (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן פח, סעיף ב): "אם עשו היכר, כגון שכל אחד אוכל על מפה שלו, או אפילו אוכלים על מפה אחת ונותנים ביניהם פת להיכר, מותר. הגה: ודוקא שאין אוכלין מן הפת המונח ביניהם להיכר, אבל אם אוכלין ממנו לא הוי היכר, דבלאו הכי הפת שאוכלין ממנו מונח על השולחן. אבל אם נתנו ביניהם כלי ששותין ממנו, ובלאו הכי אין דרכו להיות על השולחן, הוי היכר אף על פי ששותין מן הכלי. וכל שכן, אם נתנו שם מנורה, או שאר דברים שעל השלחן, דהוי היכר".

[6] ברכי יוסף, שיורי ברכה, סימן קצה, אותיות י-יא; וכן כתבו בדרכי טהרה (פרק ה, סעיף כח); טהרת הבית (סימן יב, סעיף יד). ובשבט הלוי (סימן קצה, סעיף ג, ש"ך, ס"ק ז) מצריך לכתחילה היכר גם כשיש אחרים, ובצורך גדול מחמת הבושה מקל.

[7] ט"ז, סימן קצה, ס"ק ב: "עוד ראיתי שטות גדול, שמנתחין חתיכות קטנות בקערה אחת, הוא נוטל אחת והיא נוטלת אחת עד גמר אכילה, ושיבוש גדול הוא, דפשיטא דחשיב אכילה יחד עכ"ל [הב"ח]... מכל מקום משמע, דכשמשימין קערה עם חתיכות גדולות כדרך שמשימין בקדרה, וכל אחד נוטל מן הקערה ומשים לפניו על כלי מיוחד ואוכל משם - אין בזה איסור, כיון דאין האכילה מיד בלקיחתו מקערה שלוקחה גם היא, אלא משתמש בכלי אחר בינתיים".

[8] הואיל ואין קביעות ישיבה סביב השולחן ורבים הם האוכלים עימם.

[9] הואיל ובטיול כך הוא המנהג השכיח ואין בכך קירוב דעת, ועוד, שאין דנים אפשר משאי אפשר.

[10] שולחן ערוך, סימן קצה, סעיף ד; רמ"א, שם, סעיף ג.

[11] שבט הלוי, סימן קצה, סעיף ג, אות ח.

[12] רמ"א, סימן קצה, סעיף ד. טעם הדבר (ט"ז, שם, ס"ק ה): "דהיא לא מרגלא ליה לעבירה".

[13] דרכי משה, סימן קצה, סעיף ד; רמ"א, שם. וכן כתבו כל הפוסקים.

[14] כתובות, דף סא, עמוד א: "כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה, נדה עושה לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס [כל שהוא דברים של קירוב וחיבה, ומביאין לידי הרגל דבר(רש"י)]".

[15] האיסור הוא דוקא בפני בן הזוג, ונלמד בקל וחומר מדין הצעת המיטה.

[16] שולחן ערוך, סימן קצה, סעיף יג.

[17] כפי שעולה מהגמרא (כתובות, דף סא, עמוד א) הדנה בדרכי הגשת הכוס המזוגה: "ומזיגת הכוס: שמואל- מחלפא ליה דביתהו בידא דשמאלא [הגישה לו אשתו את הכוס ביד שמאל], אביי- מנחא ליה אפומא דכובא [הניחה לו על פי החבית], רבא- אבי סדיא [למראשותיו], רב פפא- אשרשיפא [על הספסל]".

[18] ש"ך, סימן קצה, ס"ק יג, בשם מהר"ש אוסטרייך.

[19] ט"ז, סימן קצה, ס"ק ג. יש לציין, שלדעת היראים (המובא בש"ך, שם, ס"ק יג), רק מזיגה והנחה ביחד אסורות, אולם, מזיגה לבד או הגשה לבד, אפילו ביין מותרת.

[20] איסור מזיגת כוס מובא כאיסור גם בין איש לאשה זרים (שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כא, סעיף ה, בית שמואל שם, ס"ק ט). אולם, באשה זרה נראה שהחמירו דווקא במזיגת מים לכוס יין, אך בשאר מזיגות או בהגשת מאכל בין איש ואשה זרים, אין איסור.

[21] כתובות, דף סא, עמוד א: "כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה, נדה עושה לבעלה, חוץ מ... והרחצת פניו, ידיו ורגליו"; שולחן ערוך, סימן קצה, סעיף יב; ומוסיף ערוך השולחן (יורה דעה, סימן קצה, סעיף יד): "וקל וחומר שהוא לא יצוק לה", וכך פסק החכמת אדם (הלכות נדה, כלל קטז, סעיף י).

[22] פעולה זו אסורה גם באיש ואשה זרים, ולא רק בין בעל לאשתו (שולחן ערוך ורמ"א, אבן העזר, סימן כא, סעיף ה; ביאור הגר"א, שם, ס"ק יח-יט).

[23] ט"ז, סימן קצה, ס"ק ח; וכך בטהרת הבית (סימן יב, סעיף לט).

[24] ש"ך, סימן קצה, ס"ק טז; וכך בשבט הלוי (סימן קצה, סעיף יב, ש"ך, ס"ק טז). ובדרכי טהרה (פרק ה, סעיף פג) כתב ש"טוב להחמיר".

[25] גם המחמירים בהבאת כלי מים כש"ך (לעיל בהערה 24) הקלו בדבר "שאינו מעשה רחיצה אלא מעשה מצוה" (שבט הלוי, סימן קצה, סעיף יב, ש"ך, ס"ק טז).

[26] שולחן ערוך ורמ"א, סימן קצה, סעיף טז: "אשה חולה והיא נדה, אסור לבעלה ליגע בה כדי לשמשה, כגון: להקימה ולהשכיבה ולסמכה. הגה: ויש אומרים דאם אין לה מי שישמשנה מותר בכל, וכן נוהגים אם צריכה הרבה לכך".

למעשה, הרמ"א והפוסקים כמותו סוברים שאיסור הנגיעה הוא מדרבנן, הואיל והנדה לבעלה אינה ככל איסורי עריות, ולכן אפשר להקל בחולָה. מאידך, המחבר והפוסקים כמותו סוברים כי מגע נדה אסור מהתורה ככל העריות, ואף ביחס לאשתו חל הכלל ש"יהרג ואל יעבור" אפילו בשעת פיקוח נפש, וממילא אין כלל מקום להקל. אמנם, בשעת סכנה לחולה (טהרת הבית, סימן יב, סעיף מו) או בשעת דחק גדולה (דרכי טהרה, פרק ה, סעיף צג) סומכים גם הם על הפוסקים המקלים כרמ"א.

[27] שולחן ערוך, סימן קצה, סעיף טו.

[28] שולחן ערוך, סימן קצה, סעיף יז.

[29] רמ"א, אורח חיים, סימן פח): "הגה: יש שכתבו שאין לאשה נדה בימי ראייתה ליכנס לבית הכנסת או להתפלל או להזכיר השם או ליגע בספר, ויש אומרים שמותרת בכל, וכן עיקר. אבל המנהג במדינות אלו כסברא ראשונה. ובימי לבון נהגו היתר". כיום, נוהגים היתר כסברא השניה שמביא הרמ"א.

[30] שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רפב, סעיף ט: "כל הטמאים, אפילו נדות, מותרים לאחוז בס"ת ולקרות בו"; אך המשנה ברורה (סימן פח, ס"ק ז) הוסיף כי "במדינותינו נוהגין היתר לעולם, ומברכות ומתפללות. ומכל מקום, לא יסתכלו בספר התורה בשעה שמגביהים אותה להראות לעם".

[31] פתחי תשובה, סימן קצה, ס"ק יט: "כתב בספר חמודי דניאל כת"י: נהגו הנשים שלא לילך לבית החיים להתפלל בימי נדתה, ונכון הוא". החיי אדם (כלל ג, סעיף לח; והובא במשנה ברורה, סימן פח, ס"ק ז) כתב, שרק אחר טבילה מותרת להכנס. יש מקלים להכנס כאשר מפסיקה לדמם (טהרת הבית, סימן יב, סעיף מד; שבט הלוי, סימן קצה, סעיף יז, אות ה).

[32] מעין מה שכתב הרמ"א (אורח חיים, סימן פח) לענין כניסה לבית הכנסת, שבימים נוראים מותרין לילך, שהוא להן עצבון גדול.